היא סייעה תמיד בניקיון ובבישולים, בכביסות ובקניות וכשאחיה הבוגרים נישאו, היא היתה השמרטפית הקבועה לילדיהם. חינם, אין כסף. הלימודים לא היו בראש מעייניה ולצבא לא התגייסה. החליטה "להצהיר" על אף שמעולם לא הייתה דתיה. היא עבדה בעבודות מזדמנות והחליפה עבודות בקצב מסחרר. משום מה לא הצליחה להתמיד באף מקום עבודה. לימודים אקדמאיים לא באו בחשבון. הרי תעודת בגרות אפילו לא היתה לה ועל מכינה לא היה על מה לדבר. כשפוטרה ממקום עבודתה, בפעם המי יודע כמה, אמרה נואש. החליטה שהיא לא מחפשת מקום חדש.
חלפו מספר חודשים והוריה המבוגרים, שבקושי שרדו את יומם החלו דוחקים בה לצאת לעבוד. היא השתכנעה והחלה לעבוד במפעל בעיר מגוריה. שם היא פגשה אותו. גבר נאה, משכיל ומבוסס. הרומן ביניהם ניצת בן רגע. טעות שממנה לא תוכל לחזור.
במהלך חודשים ארוכים הוא הסתיר ממנה שהוא נשוי ואב לילדים. כשגילתה זה היה מאוחר מדי. היא כבר נשאה ברחמה את רואי. למרות תחינותיו ולאחריהן איומיו, היא סירבה לעשות הפלה. רואי נולד וגדל מבלי שידע מי הוא אביו. כשהגיע לגיל מצוות החליטה אמו שהיא עייפה מלהסתיר. היא הגישה תביעת אבהות ולאחר שזהות האב קיבלה תוקף משפטי, הגישה תביעה לדמי מזונות. שתי התביעות נתקבלו והיה נדמה לה שהיא סוגרת מעגל.
המזונות שולמו כמו שעון שוויצרי והעיקר שהסוד לא יצא לאור. חלפו שנתיים ורואי החליט לנסוע עם חבריו לאיי נאפה. כן, אותו מקום ידוע לשמצה אליו נוסעים רבים מילדנו המתבגרים. הוא ניגש עם אמו לבקש דרכון במשרד הפנים, אך בקשתו סורבה שכן לא ניתנה הסכמת האב.
פנינו לאב, שלא הערים קשיים, אך נכנס להיסטריה מטורפת שכן, אשתו לא יודעת על קיומו של רואי. החלטנו להגיש הסכם אפוטרופסות לפיו האב מוותר על אפוטרופסותו. משמעות הדבר היא שהאם תוכל לקבל החלטות הקשורות בקטין ללא הסכמתו של האב (חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות ולצידו חקיקה ספציפית, קובע כי בתחומים מסוימים נדרשת הסכמת שני ההורים לעניינים הקשורים בקטין).
חשבנו שפה תסתיים הסאגה. אך לא…. ביהמ"ש על פי דעת ב"כ היועמ"ש החליט לזמן תסקיר של עובדת סוציאלית שתבחן את טובת הקטין. אלא מה? רוב הסיכויים שהתסקיר יתקבל כשהקטין יהיה כמעט בן 18. מילא. לזה ציפינו. לא ציפינו לכך שהקטין יכיר את אחיו למחצה והם יהפכו לחברים טובים כשהם לא יודעים שיש ביניהם קשר דם.
מסקנה: "האמת נמצאת תמיד בפשטות ולא בהכפלה ובסיבוך של דברים"(אייזיק ניוטון).
כל הזכויות שמורות לטלי נחמיה © 2018
כתבו לי