צוואות וירושות

רצונו של אדם לפסוק מה יעשה ברכושו לאחר לכתו לבית עולמו, היא זכות בסיסית.

עם זאת, לעיתים, שאלת הירושה מעוררת בקרב משפחות רצונות מנוגדים וסכסוכים מורכבים.

ישנן 2 דרכים לחלוקת עזבונו של אדם: לפי הדין או באמצעות צוואה.
רק כאשר הנפטר לא מותיר אחריו צוואה, נקבעים יורשיו לפי כללי חוק הירושה.
לפיכך, השלב הראשון היא בדיקת קיומה של צוואה.

אין בחוק הגדרה מפורשת למונח "צוואה". המקור היחיד שממנו ניתן להקיש על טיבה וטבעה של הצוואה הינו סעיף 8(ב) לחוק הירושה לפיו ירושה היא "מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת תוקף, אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה".

מכאן, צוואה היא למעשה מעין מתנה המקבלת תוקף עם פטירת המצווה (מעניק ה"מתנה") ונעשית באחת מן הצורות הקבועות בחוק הירושה.
ההגדרה הרווחת למונח צוואה היא הדרך הנתונה בידי אדם בכדי להוריש מנכסיו כרצונו למי שאינם יורשיו על פי דין, או להעניק ליורשיו על פי דין חלקים שונים מחלקם בירושתו בו היו זוכים אילו העיזבון היה מחולק על פי דין או אפילו להעניק להם חלקים שווים בהתאם לכללי הירושה.

1. צוואה בכתב יד
2. צוואה בפני עדים
3. צוואה בפני רשות (צוואה נוטריונית)
4. צוואה בעל פה – שכיב מרע
במידה ונמצא כי הנפטר הותיר עצמו צוואה, יש לקיים ולכבד את רצונו של המצווה.

לשם קיום הצוואה, יש להגיש בקשה לצו קיום צוואה לרשם הירושות.

כאשר אדם שנפטר לא מותיר אחריו צוואה, נקבעים יורשיו לפי כללי הירושה.
היורשים על פי דין הם בני משפחתו של הנפטר, בהתאם למידת הקרבה המשפחתית.
אם לנפטר לא נותרו בני משפחה כלל, עוברים נכסיו לבעלות המדינה והמדינה זכאית לרשת.
בהקשר זה חשוב לציין כי גם ילד מאומץ כדין או ילד שנולד מחוץ למסגרת נישואין הוא יורש.
לשם מימוש נכסיו של אדם שנפטר ולא הותיר אחריו צוואה, ולהצהיר על זהות היורשים יש להגיש בקשה לרשם לענייני ירושה למתן צו ירושה.

צו ירושה הוא צו משפטי המסדיר את חלוקת העיזבון.
מדובר בצו הצהרתי בו יופיעו שמותיהם של יורשי הנפטר על פי דין ויפורטו חלקיו של כל אחד מהם בעיזבון המנוח.

היורשים על פי דין הם:
בן/בת זוג –
מי שהיה במות המוריש בן זוגו – קרי, מי שבא בקשר נישואין פורמאלי – הן מי שנישא בישראל או מחוצה לה כדת משה וישראל והן מי שנישא מחוץ לישראל בנישואין אזרחיים.
ידועים בציבור –
בנוגע לידועים בציבור מסדיר חוק הירושה את עניינם בסעיף 55 לחוק בקובעו כדלהלן: איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש.

ילדי המוריש וצאצאיהם, הוריו וצאצאיהם, הורי הוריו וצאצאיהם –
ענף זה של יורשים מבוסס על עקרון הייצוג/החליפות. ומשמעו הוא שאם ישנם בני משפחה מדרגה ראשונה – אין לקרובים מדרגות אחרות זכות לרשת.

אם אין יורש מדרגה ראשונה אך יש יורש מדרגה שניה – אין כל זכות ליורש מדרגה שלישית.
חלוקת העיזבון תתבצע בהתאם לחוק הירושה בו מצויות הוראות מפורשות בנוגע לחלקיו של כל אחד מן היורשים.

ס.3 לחוק הירושה מפרט מי כשר לרשת כדלהלן:
כל מי שהיה בחיים במות המוריש כשר לרשת את המוריש.
מי שנולד תוך 300 יום לאחר מות המוריש, דינו כדין מי שהיה בחיים במות המוריש.
אם נפטר אחד מיורשי המוריש לאחר מות המוריש, יירשו צאצאיו של היורש במקומו.

לעניין זכויות הירושה של ילד, אין זה משנה אם בשעת לידתו היו הוריו נשואים זה לזה או שלא. כלומר, גם ילד שנולד מחוץ למסגרת הנישואים כשר לרשת.

ס. 5 לחוק הירושה מפרט מי פסול לרשת כדלהלן:
(א) (1) מי שהורשע על שגרם במתכוון למותו של המוריש או שניסה לגרום למותו;
(א) (2) מי שהורשע על שהעלים או שהשמיד את צוואתו האחרונה של המוריש, או שזייף אותה, או שתבע על פי צוואה מזוייפת.
(ב) מי שהורשע על שניסה לגרום למות המוריש והמוריש מחל לו, בכתב או על ידי עשיית צוואה לטובתו, חוזר ונעשה כשר לרשת את המוריש.

בנוסף, יורש יכול להסתלק ממלוא חלקו בעיזבון או ממקצתו.
הזכות להסתלק כאמור עומדת ליורש במהלך פרק הזמן שלאחר מות המוריש ולפני חלוקת העיזבון.

דילוג לתוכן